סוגיות מחדר הטיפול: מסכות והסתרה – פתרון או בעיה?

“מה שלומך?” “טוב, תודה, בסדר.”  

שני אנשים חולפים זה מול זה ברחוב והשאלה נזרקת למרווח ההולך ומתקצר ביניהם, כשהתשובה נזרקת בחזרה למרווח ההולך וגדל ביניהם לאחר שחלפו זה על פני זה. מוכר, נכון? 

שאלות כמו “מה שלומך?” או “מה נשמע?” חוזרות בכמה גרסאות במשך היום. גם תשובות כמו “טוב, תודה, בסדר”, “הכל טוב” או “סבבה” חוזרות על עצמן.

האם אלו מסכות? על מה הן מכסות? ומה בפנים? באמת הכל טוב? באמת הכל בסדר?

מסכות והסתרה – שתי דוגמאות וכבר נמשיך…

תחילת פגישה. “מה שלומך?”

“אני יודע שאת באמת מתכוונת. את באמת רוצה לשמוע ממני מה שלומי. לך אני לא יכול לענות סתם. אני לא יכול להגיד שהכל בסדר”. הוא רצה, ממש רצה לשתף בכנות ולספר מה שלומו. בעבודה הרגיש שהוא צריך לשמור על חזות מכובדת ושיתוף בקשיים נחווה כגילוי חולשה שהוא לא יכול להרשות לעצמו. בבית התאפק כדי לשמור על חזות האבא החזק. גם בזוגיות מיעט לשתף כדי לא להרגיש חלש. כך סגל לעצמו את תדמית החזק, שאינו מראה שום קושי או חולשה. אבל המציאות זימנה התמודדויות מורכבות והמאמץ שהושקע בהסתרת התשובה האמיתית, הלך וגדל. ה”מסכה” כבר לא ממש התאימה ואפילו התחילה להסדק. הקושי להתמודד עם המציאות הלך וגדל ואיתו גם החשש מהמחשבה שאם אחרים ידעו, יחשבו שהוא חלש.

………………………

התעוררת הבוקר ליום חדש, התארגנת בזריזות, ילדים, בית, נשיקה למי שאיתך וקדימה למרוץ היומיומי. מגיעה לעבודה אחרי נסיעה מעייפת בפקקים של הבוקר וחיפוש חניה מאתגר. “היי, מה נשמע?” “בסדר, יש לי מלא עבודה, אני רצה…”, היי, מה שלומך?” “הכל בסדר”… מתיישבת במשרד חסרת נשימה וכבר נשאבת למחשב ולטלפונים. במשך היום שומעת שוב “מה שלומך?” ואפילו שומעת את עצמך שואלת אחרים מה שלומם. והתשובה- אין לך מושג מה היתה התשובה שלהם, אין לך מושג מה היתה התשובה שלך כששאלו אותך…

…………………….

שתי דוגמאות שונות. כמעט כל מפגש עם אדם אחר יתחיל בשאלה “מה שלומך?” או “מה נשמע?” אלה שאלות חוזרות בכמה גרסאות במשך היום.

גם תשובות כמו “הכל בסדר” או “הכל טוב” חוזרות על עצמן. לפעמים “מה שלומך?” זו שאלה אגבית שבאה לומר “שמתי לב שהגעת”, פעמים מלווה בטפיחה על השכם או חיבוק חטוף שבא לומר “לא רק שמתי לב שהגעת, אני גם שמח/ה שהגעת…”.

לפעמים, כן, לפעמים, זו שאלה ממשית שמזמינה לשיח וקירבה. והתשובות, גם הן לרוב אגביות. באות לומר “שלום גם לך” או “שמתי לב ששאלת”.

מה שלומך? שאלה פשוטה ומאד משמעותית

צמד המילים “מה שלומך” היא שאלה אמיתית, מהותית וחשובה. כן, אפשר ומותר לענות “טוב תודה, הכל בסדר”. ומה בִּפְנִים? באמת הכל טוב? הכל בסדר? יש המבורכים שאצלם באמת הכל בסדר אבל רוב האנשים פשוט התרגלו לענות שהכל בסדר כתשובה אוטומאטית. הם לא רוצים להכביד, לא מעוניינים לחשוף, חוששים מהבעת חולשה או קושי, אולי זה לא הזמן עכשיו ולא נעים, או גם וגם וגם ועוד.

בעצם, אם נחשוב על זה רגע, המסכה שנדמה לנו ששמנו כדי לשמור על עצמנו מפני החוץ, מכסה אותנו גם מעצמנו. גם לעצמנו התרגלנו לענות שהכל בסדר או לפחות “יהיה טוב” או אולי כבר הבנו ש”לא הכל טוב ויש מקום לשיפור” אבל “זה לא מתאים עכשיו” ולא המקום ובכלל “זה לא זמן טוב להתעסק בעניינים האלה…”.

מסכות תפקידן לכסות – אז מה הבעיה?

אנשים רבים מסתובבים עם “מסכה” על הפנים שמכסה על מה שקורה עמוק בפנים. ה”מסכה” למעשה מפרידה בין הפנים לחוץ, שומרת על מה שלא נרצה לחשוף, שומרת על התדמית שפיתחנו כלפי חוץ. רבים יעידו שההפרדה הזו מאפשרת להם להמשיך לתפקד, להיות בעשייה ואפילו “לשמור על שפיות”. מסכות והפרדות הם מנגנונים יצירתיים שאכן מאפשרים במצבים מסויימים לתפקד, להרגיש משמעותיים ובעלי ערך. אלא שככל שההצגה כלפי חוץ נמשכת, כך ה’מאחורי הקלעים’ הולך ומתכווץ, נדחס ומכביד יותר ויותר. תחזוקה של המנגנון הזה כרוכה בהשקעת אנרגיה נפשית גדולה, שלאורך זמן עלולה להיות מעייפת, שוחקת ובעצם מפסיקה להיות יעילה.

מה הפתרון ואיך אפשר להקל?

מתי בפעם האחרונה שאלת את עצמך את השאלה הזו – מה שלומך?!

כמו לכל שאלה, גם לזו יש תשובות רבות ויצירתיות. במאמר הזה ניגע בשלושה כיוונים:

*ההצגה חייבת להמשך (עם מסכות, כמובן)

הכיוון הראשון הוא דוקא האחרון… אפשר לא לשנות דבר. אפשר להמשיך לחבוש מסכה מתוך מחשבה ש”ההצגה חייבת להמשך”. האפשרות הזו תמיד קיימת ואפשר בכל רגע נתון לסגור את הוילון ולהפריד בין הבמה למאחורי הקלעים. במילים אחרות, תמיד שמורה האפשרות לענות “הכל בסדר” ולהמשיך הלאה.

**להוריד את המסכות כדי להסתכל בעיניים

בואו נעצור לרגע! מה שלומי באמת? האם אני יכול/ה לעצור לרגע קצר בין שטיפת הפנים לצחצוח השיניים, רגע עם עצמי מול המראה כדי להסתכל לעצמי בעיניים ולשאול אותי “מה שלומך?”

אולי זה לא הזמן לעסוק בהגיגים על משמעות החיים, אבל כן הזמן לעצור לרגע ולבדוק “מה שלומי עכשיו, בנקודת הזמן הזו?” איזה מחשבה יש לי לגבי היום החדש הזה? האם אני שמח/ה לקראתו? האם יש בי סקרנות לקראת ארועי היום? התרגשות? או אולי עייפות ו”לא בא לי” ו”אין לי כוח לזה”? ואולי גם וגם? וכשאני חושב/ת את המחשבה הזו, מה אני מרגיש/ה?

פסק הזמן הקצר הזה, שמאפשר תשומת לב למצב, הוא כשלעצמו רגע של הפעלת מערכת הבקרה העצמית שלנו. שימו לב, מדובר במערכת בקרה, לא ביקורת! מערכת הבקרה תפקידה להיות ערנית ולשים לב למקומות בהם יש שינויים במצב. שינויים לטובה יהיו מבורכים וחשוב לשים לב אליהם. חשוב יהיה לזהות מהו הדבר שאפשר את שינוי ההרגשה לטובה או נוחה יותר. אם נכיר את מה שעושה לנו טוב, נוכל להוקיר אותו ולחזור אליו בעת הצורך.

באותו אופן, מערכת הבקרה עובדת גם עם זיהוי שינויים פחות נעימים. מתי העייפות מוגזמת, השמחה פחתה, רמת הסיפוק מהעשייה בירידה, המצברוח לא במיטבו ועוד. תשומת לב לתחושות האלה לאורך זמן, תאפשר זיהוי קושי או מצוקה בזמן, לפני שיתנו את אותותיהם ויפריעו באופן מהותי לחיים.

ועוד דבר חשוב, גם אחרי שהסתכלתם לעצמכם בעיניים, תמיד שמורה האפשרות לחזור ולשים שוב את המסכה וללכת הלאה. אבל אפשר גם אחרת.

***פנייה לטיפול – הזדמנות לשינוי

טיפול הוא תהליך שמתרחש במפגש בין שני אנשים כשאחד מהם מטפל. מפגש שמעצם הגדרתו מזמין שיח, פתיחות וקירבה. בתהליך הדרגתי, כל אחד בקצב שלו, הופך חדר הטיפול בהדרגה למקום שבו אפשר להניח את “השיריון והמסכה” ואפילו לשעה אחת.

יש אנשים שמורידים אותה כבר בכניסה, יש אנשים שמניחים את המסכה ליד הכסא ליתר בטחון, כך שיוכלו לחבוש אותה בעת הצורך. יש אנשים שמניחים את השיריון והמסכה ביחד עם המעיל על הקולב בכניסה, ישנם אלה שזקוקים ליותר זמן ונשארים עם המסכה לאורך זמן.

בחדר הטיפול מתאפשר לכל אחד הקצב שלו, הזמן והמקום למצוא את התשובה האישית לשאלה “מה שלומך?” השיח הפתוח שמלווה בעידוד לכל אורך הדרך, מאפשר הכרת החוזקות והעוצמות האישיות והדרכים המועילות להעזר בהן בהתמודדות עם הסוגיות המדוברות. מכאן תפתח האפשרות לשינוי משמעותי בהרגשה ובתפקוד היומיומי.

סיכומו של ענין

מסכות ושיריון, שאלות ותשובות אוטומאטיות כבדרך אגב, פעלתנות יתר ועוד, אלה הם פתרונות יצירתיים של האדם שמאפשרים לו להמשיך בשגרה, לתפקד, להרגיש טוב. כל עוד הפתרונות האלה “עובדים”, למעשה אין בעיה. מצבים שונים בחיים, מעברים ושמברים יוצרים לפעמים פערים שהולכים וגדלים בין החוץ לפנים. ה”מסכה” מתחילה ללחוץ או שכבר לא מכסה “כמו שצריך”, האנרגיה המושקעת בנסיון להמשיך ולשמור על חזות רגילה, הולכת וגדלה ולמעשה הפתרון היצירתי כבר “לא עובד”.

זה הזמן לעצור ולבחון אפשרויות חדשות. כאן במאמר, על קצה המזלג, דובר על שלושה כיוונים. כיוון אחד הוא בחירה בהשארות בדפוס המסכה המוכר והידוע, גם אם כרגע אינו משיג את המטרה באופן יעיל.

הכיוון השני, להסתכל לעצמי בעיניים. כלומר- עצירה קצרה, הפעלת מערכת הבקרה ותשומת לב למה שהמערכת מזהה. כך תוכלו לחגוג שינויים לטובה או להערך לטיפול כשהמערכת מזהה שינויים לא חיוביים ויציאה מאיזון.

הכיוון השלישי הוא פנייה לטיפול. למעשה זהו רגע של לקיחת אחריות ובחירה אמיצה בכיוון של שינוי.

אחרית דבר

אולי לא חדשתי לכם כאן הרבה, אבל אם לרגע עצרתם ושאלתם את עצמכם עכשיו מה שלומכם?, אם בפעם הבאה שתשאלו מישהו באקראי “מה שלומך? תעצרו רגע, תתכווננו אליו ותגידו – “באמת, מה שלומך?” אם השינוי הקטן הזה כבר קורה אצלכם, דייני.

ואם תחליטו לפנות לטיפול, למצוא מקום בטוח בו אפשר לשים את המסכות בצד, זכרו שזהו רגע אמיץ ומשמעותי של לקיחת אחריות על חייכם.

 

 

 

אודות שירה רות הרפז

שירה רות הרפז- עוזרת לאנשים שמתמודדים עם אתגרים מורכבים בחיים להשתחרר מהמצוקה ולחיות חיים מלאים, משמעותיים ומהנים.

2 תגובות

  1. מיכל בר הגב

    ,היי שירה
    שאלה חשובה הצגת בפוסט. רובינו באמת לא ממש משתהים לרגע לא על שלומינו שלנו ולא על שלומם של אחרים. ככה זה במירוץ החיים. טיפול הוא אולי הזדמנות יחידה במירוץ החיים לשאול סוף סוף מה באמת שלומי.

  2. חוה לוי - בלוגרית פנאי וצרכנות נבונה הגב

    אני למדתי שפגישה עם חברה טובה עושה טוב על הלב ומאפשרת לספר לה “מה שלומי”.

השארת תגובה